הרב שמואל יניב ורעייתו יונה, הסב והסבתא של הלל מנחם ויגל יעקב שנרצחו בפיגוע בחווארה ויובאו למנוחות ב-14:00 בהר הרצל בירושלים ספדו להם הבוקר (שני) בראיון לתוכניתנו של ניב רסקין.
“אנחנו משפחה מאוד ציונית. שני הילדים: האחד גמר שירות משמעותי מאוד בחיל הים, כסגן מפקד סטי”ל. השני התעקש להגיע לסיירת ועמד לפני המבחן. אלה שני ילדים מתוקים, אהובים, מלאי חמלה, אור וחוכמה”, תיאר הסב, “אלה רגעי רגעי קודש בחיי, קודש קודשים. מה עובר על אדם ברגעי קודש? מחשבות גבוהות מאוד”.
הוא סיפר: “אבא שלי נפצע אנושות במלחמת השחרור, בקושי יצא מזה. חיינו במצוקה אך גדלנו לתפארת. אחי קיבל צל”ש, אחי השני נפצע, אני קצין בעצמי. ארץ ישראל מאוד יקרה לי, הגאולה עוד יותר יקרה לי. מעולם לא נסענו ולא ניסע לחוץ לארץ”.
“ליבי דואב מאוד על השסע בעם. לא מבין, ריבונו של עולם, איך לאנשים אין רחמים על אלפי אנשים שמסרו את נפשם. הלב שלי רותח מכאב ומצער. איפה האהבה, האחווה והחמלה? כל הזמן רק הפגנות והפגנות, למה? מה הם רוצים ממני? מה עשיתי להם?”, תהה הרב יניב. “כל חיי חשבתי רק על העם, לא על עצמי. אנחנו לא שונאים ערבים. אשתי מחזיקה ערבי שיעבוד לכלכלתו והוא מסכן”.
הסבתא יונה הוסיפה: “עכשיו אני נאלצת להגיד לו ללכת. אני לא יכולה אחרי שאני קוברת שני ילדים כאלה שהיו מסורים לי ותמיד באו לעזרתי בקניות. כואב לי מאוד. אלה ילדים שהם אצילי נפש, מגורשי גוש קטיף שגרים בהר ברכה ורצו קצת שלווה. זה נורא. אלה אנשים אידיאליסטים מאוד. הם לקחו חלקים מהגוף של הנכדים שנהרגו והשתילו אותם לאחרים בבילינסון”.
הם נשאלו אם ימשיכו לנסוע בציר חווארה וענו: “נמשיך לנסוע ונהיה שם. זו ארץ ישראל. אם לא היינו שם, היו עלינו טילים כמו מעזה. הם גיבורים, נמצאים בחזית. המלחמה נגד הערבים לא נמשכת יום אחד או יומיים, הם לא יפסיקו אם ניתן להם את זה. אנחנו ריאליים. אנחנו לא רוצים להתאבד ובוודאי לא להרוג, אנחנו אנשים טובים, אבל זה הייעוד שלנו כאן במקום הזה”.
“הדבר הכי נורא שיכול לקרות לעם זה שהוא מפחד מהאויבים שלו ומתכנס בביתו. הפחד והחרדה הם אסון. חס וחלילה שנפחד. לא נפחד, בשום אופן. עמי היקר והאהוב – אנא, אנשים טובים אתם, חומלים ואוהבים כאברהם אבינו: באנו לעולם רק לתקן ולעשות, זה התנ”ך שלנו. אנא, תעשו שלום בינינו, אל תדקרו אחד את השני. אין לכם מצפון? הלב שלי רותח באמת, זאת שעת קודש קודש בחיי”, הוסיף הרב יניב.
הסבתא נשאלה כיצד ממשיכים הלאה אחרי אסון כזה וענתה: “אנחנו לא משפחה גדולה. זו משפחה של חמישה ילדים, ועכשיו נשארו שלושה. יש לנו חור בלב מכל הסיפור הזה. יש לי הרבה נכדים: שתי בנות בבית אל, יש לי בקרני שומרון ובכל ההתנחלויות. רק בשבוע שעבר הלל היה אצלי, וכשחזר הביתה שאלתי אותו: אתה לא מפחד מחווארה? הוא אמר, ‘לא, אין שום בעיה’. המצב קשה מאוד. אנחנו אנשים בני 80 וצריכים לקבור נכדים בני 20”.