מאת: עו”ד תמר הרפז
הלכה ידועה היא שבישראל כשזוג מתגרש הרכוש , שצברו לאורך הנישואים שלהם, נחלק בינהם שווה בשווה, אך מה קורה עם החובות שצברו לאורך חיי הנישואים שלהם?
בד”כ כל אחד מבני הזוג משלם את החובות הרשומים על שמו (מלבד משכנתא והלוואות שרשומות על שם 2 בני הזוג) מה שיוצר מציאות לפיה בן הזוג שהיה פעיל יותר כלכלית, למשל היה בעל עסק יישא כעת לבדו בחובות העסק, מתוך המחצית שלו מהרכוש המשותף.
האם המצב הזה הוגן?? הרי העסק שהוא הקים נועד לפרנסת המשפחה והרווחים שהעסק הפיק והחפצים שנרכשו מכוחם , נחלקים בגירושים כאמור שווה בשווה, אז מדוע החובות נותרים רק שלו?
פסיקה ישראלית ראשונה שעסקה בחוסר הסימטריה הזה. מופיעה בפס”ד משנות ה-70 של השופט ברנזון, שם הוא אומר באמירת אגב: “כאשר נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני-הזוג, בלבד, בן- הזוג השני, שהוא שותף בנכסי המשפחה, בעסקיה ובעניניה, אינו יכול לפטור את חלקו בהם מבלי לשאת בעול של חוב כזה [1]“
ברנזון, שב ועסק בסוגיה בפס”ד מאוחר יותר והפעם בנימה יותר החלטית [2] – כבר פסק כחלק מההכרעה: “בכל סוג כזה של שותפות, האחריות המשותפת לחובות המשפחה היא תוצאה טבעית מהשותפות ברכוש והולכת עמה באופן מקביל. בשותפות כללית, האחריות לחובות גם היא כללית וחלה על כל החובות שנעשו ברכישת נכסי המשפחה בניהולם וכן לקיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה. בשותפות מוגבלת או מצומצמת, החבות מקבילה לזכות” אך הוא גם סייג זאת באומרו: “האחריות של כל אחד מבני הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני-הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם“.
ברוח הזו בתי המשפט המשיכו ופסקו עד שנוצרו 3 כללי אצבע עיקריים:
א. כפועל יוצא מהחזקה בדבר שותפות כללית בנכסים, קיימת גם חזקה בדבר שותפות בחובות.
ב. השותפות הזו חלה, גם כאשר החוב נוצר תוך כדי ניהול עסק ע”י אחד מבני הזוג. כשם שמתחלקים ברווח מהעסקים מתוך הנחה, שעסק בנישואים הוא תמיד תוצאה של “מאמץ משותף”, כך מתחלקים גם בהתחייבויות בן הזוג למען אותו “מאמץ משותף.”
ג. בחישוב הרכוש המשותף לצורך חלוקתו בין בני הזוג (אקטואריה) יובאו בחשבון גם חובות כלליים לאו דווקא הקשורים לנכס מסוים. כי כאשר חיי הנישואין הם תקינים, ניתן לראות בכל הוצאה שעשה בן זוג, בניהול נכסי המשפחה או לצרכי הבית והמשפחה, הוצאה משותפת.
אך לכללים האלה נקבע גם חריג:
כאשר בוצעה הוצאה שלא במהלך הרגיל של הנישואין, כגון הוצאות מהסוג של הימורים, התמכרויות, הוצאות בגין רכוש פרטי שהוסתר, הרפתקה כלכלית בסיכון גבוה, שבנה”ז לא היה מודע לה, פיצויים עונשיים בגין עבירה פלילית וכיו”ב, הרי שבן הזוג שיצר הוצאה מהסוג הזה הוא גם זה שישא בה לבדו!
ועדיין נטל ההוכחה להראות שמדובר בהוצאה כזו הוא על הטוען להוצאת החוב ממסגרת החובות המשותפים, דהיינו על בן הזוג, שמנסה להתנער ממנה. כי חזקה על החובות שנוצרו במהלך הנישואים שהם משותפים עד שיוכח אחרת [3].
אז למה בכל זאת, בד”כ זוגות שמתגרשים חובות לא חולקים בחובות ואנשים מוצאים עצמם מתמודדים איתם לבדי?
הסיבה העיקרית היא שרוב הציבור לא מודע לכך שכללי השותפות בנישואים חלים גם על חובות. הסיבה השנייה שעניין החובות פשוט נשמט מהזיכרון של הזוגות המתגרשים שגם ככה נתונים בעומס ובאמוציות כבדים ועד שהם נזכרים בזה כבר מאוחר מדי, יחסי הממון בינהם הוסדרו ונסגרו בין אם בהסכם גרושים (מה שעדיף) ובין אם באמצעות פסיקה של ביהמ”ש. לכן כאן מוטלת האחריות על עו”ד טוב לדאוג שגם הנושא הזה יזכה להתייחסות ביחד עם כל הגורמים הרלבנטיים האחרים כדי ליצור הסכם גירושים, בין הצדדים שיהיה שקול והוגן.
[1] יובל לוי נ´ שושנה גולדברג [2] ע"א 633/71 תמרה מסטוף נ´ עזבון המנוח [3] ת"א 56541-05 (השלום ת"א-יפו) מרים כהן נגד מאיר בלס