מישאל מאלפי מנשה שרת בסיירת הצנחנים ולקה בפוסט טראומה – בגלל הקורונה הוא יישאר בלי טיפול

מישאל מאלפי מנשה שרת בסיירת הצנחנים ולקה בפוסט טראומה – בגלל הקורונה הוא יישאר בלי טיפול

מישאל ברנד, תושב אלפי מנשה בן 66 הוא היום פנסיונר, אבל לפני 47 שנים הוא שרת בסיירת הצנחנים בתקופת מלחמת יום הכיפורים, אז גם לקה בפוסט-טראומה שהתעוררה לפני כ15 שנים. במסגרת מיזם ייחודי שנוער לסייע לו ולאחרים כמותו הוא לומד פיתוח קול במסגרת מיזם “מפתח Soul” בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה – תל אביב. עתה, בשל בעיות תקציב שנגרמו בזמן משבר הקורונה נאלצת התוכנית להיסגר.

“אני שרתי ביחידה מיוחדת של חטיבת הצנחנים, פלוגת החבלה של חטיבה 35. למחרת יום כיפור – בכלל היינו אמורים להעלות למוצב החרמון, לתפוס קו; הכל כבר היה מוכן למסדר המח”ט. אבל ההיסטוריה רצתה אחרת, וכידוע, לא כך קרה.”

“אני במקורי מטירת צבי, קיבוץ דתי, ואיכשהו, לא יודע, הגיעה שמועה ב-6 באוקטובר שהתחילה המלחמה. בשעה 14:00 בצהריים אני ועוד חבר עצרנו את הצום, לקחנו “רכב לחבר”, שירות שהיה אז בקיבוצים, עברנו דרך כמה יישובים לאסוף חברים מהיחידה – ונסענו למשטרת עפולה. שם תפסנו טרמפ הישר לתל נוף, לבסיס שלנו.”

“צריך לזכור, הייתי סדירניק, בן 19 בערך, כולה 8 חודשים בצבא. הגענו אחה”צ ליחידה, והתחלנו להתארגן על הציוד שהיה מפורק. היה כאוס, מצב כזה שאף אחד לא יודע מה, מי, מה עושים ולאן הולכים. למחרת – לקחו אותנו לשדה דב, ומשם המשכנו לסיני, דרום סיני. המשימה שלנו היתה בגדול לעצור חטיבה מצרית שיורדת לכיוון שארם א-שייח. אבל המצרים לא הגיעו… כמו שאמרתי, בלגן.”

“התחלנו להסתובב בדרום סיני ולפגוע בחוליות קומנדו מצריות. אחרי ה-15 באוקטובר הגענו ממש לתעלה, ושם חטפתי את המכה הראשונה. זכורה לי תמונה שבה מגיע אלינו זחל”מ, פותחים לו את הדלת האחורית – וכולו מלא עד אפס מקום בגופות. כולן מכוסות, ורק הנעליים האדומות בולטות החוצה. רק זה לבד יכול להכניס אדם לשיגעון. זה משהו שלא יוצא לי מהראש, וכנראה לא ייצא לי אף פעם.”

מישאל ברנד. צילום: פרטי

“בהמשך הגענו למעוז ‘לקקן’ בגזרת סואץ, על שפת האגם המר הגדול, ושם עברנו את הגשר תוך כדי הפגזת אימים, ואנחנו סוחבים על הגב משקל אדיר. אני זוכר שאני בקושי מצליח לזוז, אבל ממשיך לרוץ בכל הכוח, כשמסביבי נופלים אלפי פגזים.”

“אחרי שחצינו לכיוון מצרים, היינו צריכים להתקדם לאיסמעיליה – ובדרך ‘לטהר’ רמפות של טנקים שעמדו שם. בקיצור, התחילו, שוב, הפגזות אימים – ואנחנו נשכבנו בתוך תעלה רדודה כזאת, מתחת לקזוארינה. וחטפתי בומבה – פגז פגע בעץ מעליי, וריטש אותי לחתיכות. רגל אחת נשארה עד היום במצרים.”

הלם קרב:

“אחרי כחצי שנה של אשפוז ושיקום, יצאתי מבית החולים, וכביכול התחילו לי החיים באופן נורמטיבי.  הלם קרב – לא הופיע בשום פנים בלקסיקון, לא ידעתי שיש דבר כזה בכלל. כולנו יצאנו מהמלחמה יענו גיבורים, וזהו, נגמר, עד למילואים.”

“התחתנתי בגיל צעיר מאוד, בגיל 20, הבאתי ילדים, והייתי עסוק כל הזמן – בעבודה, משפחה, פרנסה, בלי לתת למחשבות מהמלחמה לחדור. היו לי טכניקות שמנעו את זה. כשהתחלתי לחשוב על משהו – הדחקתי והרחקתי. אבל אז הגיע שלב מסוים שאי אפשר להדחיק. ופתאום, לפני 15 שנה, אחרי שסיימתי לעבוד – הופיעו לי כל מיני תופעות שלא הכרתי: חרדות, פחד, פלאשבקים. מאדם עם עסק לתאורה והגברה – הפכתי לכזה שלא יכול להיות עם הרבה אנשים ולא יכול לסבול כל סוג רעש. הלכתי לבדיקות מקיפות, עד שהפסיכיאטר קבע: ‘חביבי, זה פוסט-טראומה שהתעורר מאוחר’.”

“תראי, זה יום ככה-יום ככה, יום אחד בסדר, ויום אחרי – אי אפשר לדבר איתי. כואב לי בלב, בנשמה. ומה שהכי משגע, זה שאין קשר נסיבתי, אין את חוט השני שעובר בין לבין, והמנגנון לא ברור אף פעם. לדוגמה, אני לא חייב לחשוב על המלחמה, אני יכול לדבר עליה חופשי ולא יזיז לי כלום, ופתאום, בנקודה מסוימת – אני מקבל מכה; אין לי אוויר, הבטן מתחילה להתהפך, אני נהיה משותק ולא יכול לזוז. כמו זומבי, נחנק ולא מסוגל לעשות שום דבר.”

“אני לא נכנס לאולמות אירועים מזה 15 שנה. אני תמיד בחוץ, מחפש את התיבה של הצ’קים, ובורח. ופלאשבקים – יש לי מלא. קודם כל, יש חלומות זוועה כל הזמן, שבעיקר מדברים על כליאה, סגירה, חנק ומוות של ממש. חלום טוב – אני לא זוכר שחלמתי בכלל בעשור האחרון. ואין לך מושג כמה זה מסריט, ובעיקר – מעייף ונמאס.”

“אני רואה את עצמי יום-יום, לפעמים אפילו כל 5 דקות, שוכב בתעלה – עם הפרצוף למעלה בתוך השמש, מאבד דם, והחיים אוזלים ממני. זה סצנה קבועה; האצבעות נסגרות, אין יותר חיים – ונהיה קר מוות, למרות שהיה חם בחוץ בסיני. ובכל פעם מחדש אני בטוח שזה הסוף שלי, ולא קולט שעברו מעל ל-40 שנה ושזה לא אמיתי. יותר מזה, אני מגרד את הפצע שוב ושוב במקום לעזוב את זה, כדי להתחקות אחרי מה שהרגשתי וחוויתי. לנסות לזהות את הזיכרון המדויק.”

מפתח Soul:

“מפתח סול נכנס לחיי לפני 3 שנים. אני מטופל בתל השומר, והמטפלת שלי מכירה את הפרויקט והמליצה לי ללכת. כששאלו איזה כלי אני רוצה לנגן – עניתי ישר ‘מיתרי הקול’, כי זה קרוב לליבי. פעם, לפני המלחמה, שרתי טוב. מאז – איבדתי את חוש הקצב.”

“קשה מאוד לנסח את זה, אבל אנסה: הפרויקט הזה פשוט עושה לי אושר. זה עושה לי משהו… לא נורמאלי. הקול שלי – ששנים כבר, חשבתי שלא יחזור – חזר, ובענק. אין לי רצון להיות זמר, אלא הכוונה – להיות מסוגל לעמוד מול המראה ולחייך, או סתם לשיר בבית, לבד, ופתאום – זה יוצא לי בצורה חלקה ובקלות, מפיח בי תחושת שלווה ומסוגלות.”

“על הנפש זה משפיע בצורה מעולה. לפעמים אני מגיע לשיעור כשאני במצב לא טוב, ואז השיעור מרים אותי גבוה. לפעמים אני בתחושה קשה של כאילו לא בא לי ללכת. כאילו, אולי נבטל, כי זה מאלץ להתמודד. אז אני מנסה להימנע, אפילו מדברים שעושים לי טוב… זה סימפטום ידוע בפוסט-טראומה. וכשאני מגיע ועושה את השיעור ויוצא – כל הדרך הביתה אני שר, הנשמה מתרוממת, כמו חסיד שרואה את הרבי.”

“אסור בשום אופן שהתכנית הזאת תיסגר. אגף השיקום של משרד הביטחון לא תומך כמו שצריך באנשים האלה, והחברה לא תמיד מודעת וגם לא רוצה לדבר על פוסט-טראומה. אני עוד נכה כזה שרואים עליו, ומי שמכיר אותי – יודע שאין לי רגל. אבל הפוסט-טראומה – קורעת את הלב ואת המוח, והפרויקט הזה – מספק אור ותקווה בתוך האפלה.”

רוצים לתמוך בפרוייקט מפתח Soul?
לפרטים נוספים ולתרומות – https://savesoul.icm.org.il/

חינוך ותרבות כתבה ראשית